שעור מספר 5
מערכת הנשימה
מערכת הנשימה היא המערכת האחראית על שחלוף הגזים בגופנו. כאמור לעיל, המערכת אחראית להכניס אוויר למחזור הדם ולאיברים השונים בגוף ולפלוט מהגוף גזים לא נחוצים, לדוגמא, הפחמן הדו-חמצני (פד”ח).
וביתר פירוט, למערכת הנשימה שני תפקידים:
אוורור – הכנסת אוויר רווי חמצן מהסביבה החיצונית אל תוך הריאות, והוצאת אוויר רווי פד”ח מהריאות אל הסביבה החיצונית.
שחלוף גזים – הכנסת חמצן מהריאות אל הדם והוצאת פד”ח מהדם לריאות.
איברי מערכת הנשימה מתחלקים לדרכי הנשימה העליונות והתחתונות:
דרכי אוויר תחתונות:
הריאות והצלעות (המהוות את החלק הפנימי של בית החזה( מוקפות בקרום כפול אשר נקרא קרום הפלאורה. הפלאורה החיצונית מחוברת לכלוב הצלעות ואילו הפלאורה הפנימית מחוברת לריאות, דבר המאפשר את ניפוח הריאות עם תזוזת הצלעות (הרי הן איבר נפרד). בין קרומי הפלאורה קיים נוזל בכמות קטנה (10-15 מ”ל של נוזל צלול) המשמש לסיכוך.
דרך האף נכנס האוויר בדרכו אל קנה הנשימה. בתעלות האף, המצויות באף, סופח האוויר לחות ומתחמם מעט. דבר זה עוזר לאוויר להיקלט בצורה יעילה. בתעלות אלה מצויות שערות מיקרוסקופיות אשר תפקידן הוא לספח אליהן לכלוך ומזהמים אחרים המצויים באוויר, ובכך למנוע מהם כניסה אל הריאות הרגישות יותר. לאחר מכן, לכלוך זה נפלט דרך נזלת או ליחה.
קנה הנשימה הוא מעין צינור המוביל את האוויר מן האף אל הריאות, מחצית מן קנה הנשימה נמצא בגרון ומחציתו השנייה בבית החזה. בצמוד לקנה הנשימה מצוי צינור הוושט שדרכו עובר האוכל אל הקיבה. מאחר וקנה הנשימה והוושט צמודים זה לזה, קיימת סכנה של כניסת מזון אל הקנה בזמן בליעה. על מנת למנוע זאת נמצא מעל קנה הנשימה סחוס הנקרא אפיגלוטיס. בזמן בליעה קנה הנשימה עולה מעט לכיוון האפיגלוטיס, אשר חוסם אותו לחלוטין, ובכך נמנעת כניסת המזון אל הקנה. לכן, במצבים בהם אדם מדבר בעת אכילה יש חשש שהאפיגלוטיס יחסום את הוושט והאוכל ייכנס אל קנה הנשימה והאדם ייחנק.
קנה הנשימה עשוי מטבעות סחוס בצורה של פרסה וכך הוושט לא נחסם מלהתרחב בעת בליעה.
קנה הנשימה מתחלק בסופו לשני צינורות – סימפונות – קטנים יותר המובילים אל הריאות.
שתי הסימפונות מתפצלות בהדרגה עד שבסופו של דבר נהפכות לנאדיות. הנאדיות הן מעין שלפוחיות בגודל מיקרוסקופי אשר תפקידן להעביר את האוויר אל הנימים (כלי דם זעירים) העוטפים אותן, ומשם הוא נכנס אל מחזור הדם. תפקיד נוסף הינו להעביר את הפחמן הדו-חמצני שנקלט מהנימים (ממחזור הדם) בחזרה לסימפונות ואל מחוץ לגוף בתהליך הנשיפה. מעטפת הנאדיות הינה בעובי של תא בודד וכך מתאפשר פעפוע יעיל. פעפוע הוא למעשה תהליך פיזור חומר שנגרם לרוב בגלל הפרשי ריכוזים. קבוצת נאדיות נקראת אונה, כאשר בריאה הימנית ישנן כשלוש אונות ואילו בשמאלית רק שתיים. זאת מכיוון שהריאה השמאלית “חולקת” עם הלב את החצי השמאלי של בית החזה. האונות אינן תלויות אחת בשנייה ולכן תתאפשר פעולת האונות האחרות גם אם אחת מהן תפגע.
בית החזה הינו חלל המכיל בעיקרו את הריאות ואת הלב. גבולותיו הם:
רוב הצלעות מקיפות את בית החזה מהצדדים ומחוברות לעצם הסטרנום ואל עמוד השדרה.
יוצאות הדופן הן הצלעות המדומות המתחברות בחלקן הקדמי אל הצלעות שמעליהן, והצלעות המרחפות, שכשמן כן הן, לא מחוברות בצדן הקדמי. הצלעות מחוברות אחת לשנייה בשרירים הנקראים שרירים בין צלעיים.
בין הצלעות לריאות מפרידים קרומי הפלאורה (כמפורט מעלה).
תהליך הנשימה נחלק לשני תהליכים נפרדים: שאיפה ונשיפה.
תהליך זה הוא אקטיבי, כלומר אנו נדרשים להפעיל שרירים על מנת לקיימו. שריר הסרעפת, שבמצבו הרפוי קמור, מתכווץ ונמשך כלפי מטה. קולטנים הנמצאים בעורקים ראשיים מאותתים למוח על עליה ברמות ה-CO2 (פד”ח) בדם. המוח שולח גירוי עצבי לשרירים הבין-צלעיים להתכווץ (ולהרים את בית החזה) ולשריר הסרעפת להתכווץ (להתיישר לכיוון הבטן). השרירים הבין-צלעיים מתכווצים ומושכים את הצלעות כלפי מעלה והחוצה, קרום הפלאורה החיצוני המחובר לצלעות נמשך איתו, וקרום הפלאורה הפנימי נמשך גם הוא (החלל בין הקרומים הוא במצב של ואקום ולכן מתאפשר התהליך הנ”ל). הריאות, אשר מחוברות לקרום זה ולסרעפת, מתרחבות ונוצר לחץ ריאתי נמוך יותר מן הלחץ מחוץ לגוף ולכן אוויר נכנס פנימה וממלא את הריאות.
ריכוז החמצן הנכנס לריאות – 21%, ריכוז הפחמן הדו-חמצני – 0.038%.
תהליך זה הוא פסיבי, כלומר שאיננו נדרשים להפעיל שרירים על מנת לקיימו. בתהליך הנשיפה השרירים הבין-צלעיים והסרעפת נרפים וחוזרים למצבם הטבעי, הלחץ הנוצר על הריאות גורם להן להתכווץ בחזרה ולפלוט את האוויר החוצה.
ריכוז החמצן היוצא מהריאות – 16%, ריכוז הפחמן הדו-חמצני – 4%.
קצב נשימות תקין אצל מבוגר הינו בין 12-20 נשימות בדקה. קצב נשימה איטי נקרא בראדיפנאה, קצב נשימה מהיר נקרא טאכיפנאה.